הַבֵּיצָה שֶׁהִתְחַפְּשָׂה הוא ספר ילדים ישראלי שכתב ואייר דן פגיס (1973).
הסיפור, הפותח במילים "הָיֹה הָיְתָה בֵּיצָה שֶׁלֹּא רָצְתָה לִהְיוֹת בֵּיצָה...", הוא משל המציג את סיפורה של ביצה שאינה מרוצה מעצמה. היא מתגלגלת בעולם (פוגשת כדור פינג פונג ובלון), מתהפכת, מתלבטת ומתחפשת (לפרח, פטרייה, סל, תפוח ודברים נוספים), עד שלבסוף מוצאת אותה התרנגולת שהטילה אותה ומעניקה לה את החום שחיפשה. מתוך הביצה בוקע אפרוח.
הסיפור, מלווה את הדמות הראשית בחיפוש זהות חדשה. הביצה אינה מרוצה ממצבה, ומחפשת אפשרות לביצוע מטמורפוזה לדמות אחרת. לאחר ניסיונות רבים, חוזר הגיבור אל ביתו המוכר ומתפתח שם.
מוסר ההשכל של הסיפור הוא ביכולת של האדם להאמין בעצמו ולהתפתח מתוך המצב בו הוא נמצא.
כאשר מדובר בילדים, תפקידנו כמבוגרים, לזהות את ייחודיותם בתוך השונות שלהם, ובאמצעות האמונה בם על מכלולם, לאפשר להם התפתחות, צמיחה, וכאמור תחושת אמונה, שבעתיד ינכסו לתוכם.
מאפיינים ואתגרים שונים איתם מתמודדים ילדים ובוגרים המאובחנים על הספקטרום האוטיסטי, מלמדים אותנו כיצד דווקא קבלת השונות שלנו ונתינת מקום למאפיינים הייחודיים שלנו, מאפשרת לנו לבנות בית, פנימי וחיצוני, ולהתפתח מתוך כך, בדומה לביצה שכבר לא התחפשה.
אחד המאפיינים הייחודים של אנשים המתמודדים עם אבחנת הספקטרום האוטיסטי היא השונות במבנים המוחיים המאפשרים את רכישת והתפתחות המיומנויות התקשורתיות והשפתיות, במיוחד אלו המשמשות לאינטראקציה חברתית. על אף שנראה כי היכולת שלנו להשתמש בשפה ודיבור כדרך לארגן ולתקשר רעיונות, כוונות ומחשבות עם עצמנו והאחר הינה מובנית מאליה, אין זה כך בקרב בעלי אוטיזם.
מחקרים בתחום מראים כי בקרב ילדים עם אוטיזם, המסלולים המוחיים הקשורים לזיהוי דיבור במרכזי הגמול של המוח, מחווטים באופן שונה מאשר בקרב ילדים שאינם מאובחנים עם אוטיזם. כשילדים עוסקים בפעילויות מהנות, מסלולי התגמול במוחם פעילים. בקרב ילדים עם אוטיזם, צריכה להתבצע תגובה דומה כשהם שומעים דיבור, אך תגובה כזו פשוט אינה מתרחשת. תופעה זו מצביעה על מעגלי גמול לקויים במוח, המהווים מרכיב מרכזי לחוסר רגישות לדיבור. בנוסף, קיים קשר חלש בין קליפת קול סלקטיבית והאמיגדלה, המעבדת את הרגשות, במוח של ילדים עם אוטיזם. תופעה זו מסבירה מדוע הם מתקשים לפרש את התוכן הרגשי המועבר בדיבור.
אלו כאמור, משפיעים על יכולתם להשתמש בשפה באופן משמעותי, להבין ולפרש את כוונות האחר המועברות בדיבור, לפתח אינטראקציה חברתית או אף על יכולתם להשתמש בשפה מדוברת. למעשה, כ-25% מהאנשים שאובחנו עם הפרעת ספקטרום האוטיזם מאובחנים באוטיזם שאינו מילולי – הם מתקשים להשתמש בשפה מדוברת, אך מסוגלים לתקשר באמצעות שפה כתובה או מודפסת, או באמצעות שפת הסימנים, כרטיסי תמונות או התקני תקשורת דיגיטליים.
בחלק הבא של המאמר, נלמד כיצד תופעות ותסמינים שונים עשויים לסייע לנו להתגבר על הקושי בדיבור בחברה שמבוססת על שימוש בשפה כאמצעי לתקשורת:
אחת התופעות אשר יכולות לאפיין ילדים ובוגרים המאובחנים עם אוטיזם היא אקולליה (echolalia). אקולליה במילים פשוטות היא הדהוד וחזרתיות אחר דברי השותף לשיחה. מי מאיתנו לא חווה את התופעה? למשל, כשמישהו מדבר איתנו ואנחנו מוסחים, ובמקום לענות לו אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים אחר דבריו כמרוויחים זמן להבין מה הוא הרגע שאל אותנו😊
אולם, למתבונן מהצד, ההדהוד החזרתי של ילד המאובחן עם אוטיזם על מילות השותף לשיחה עשוי להיראות משונה בהחלט, אך אם נשכיל להתבונן לעומק, נראה שלהדהוד הנ"ל תפקיד פונקציונלי משמעותי דווקא לפיתוח שפה ותקשורת.
כיצד?
אקולליה למעשה היא שלב התפתחותי נורמטיבי בהתפתחות של תינוקות. התינוק המתפתח לומד לדבר באמצעות חזרה אחר דברי האחר. לאורך ההתפתחות ועם רכישת כישורי השפה והתקשורת, אנו נראה דהייה של האקולליה. אך כאמור, בקרב בעלי אוטיזם המתמודדים עם קשיים משמעותיים בהתפתחות השפה נראה הימשכות של התופעה, במידה זו או אחרת, או לא בכלל.
כך, למשל, כאשר מבוגר אומר לתינוק צעיר "אור" והתינוק חוזר אחריו - מדובר בחיקוי המהווה חלק חיוני בלמידת ורכישת השפה. אך כאשר אב שואל ילד בן ארבע "אתה רעב?" והילד עונה לו "אתה רעב" מדובר באקולליה.
טיפול יעיל בתופעה מתמקד ב**פונקציה המשרתת** שיש לאקולליה עבור הילד שמציג אותה, ובעצם מתמקדת בראייה והעצמה של הילד עצמו, במקום בשינוי התסמינים שלו.
בגישה זו, אנו מבינים כי למשל, אקולליה מתפקדת כמאפשרת זמן עיבוד עבור הילד להבין ולהפיק תשובות ספונטניות לשאלת הדובר במסגרת שיח. כאשר אנו מבינים זאת, אנו מאפשרים לילד זמן רב יותר לעבד את מסר השותף ולהביע את המסר שלו עצמו.
פונקציות נוספות של האקולליה הן:
- פונקציה המשמשת ללקיחת תורות בשיח מילולי. כך שגם לאחר חזרת הילד על שאלתנו. למשל, "לאן הלכת ביום ראשון?", נמשיך בתורנו בשיח ("הלכת לבית של סבתא"?). מה שמשמעותי הוא שניתן זמן לילד לעבד את השאלה - להבין אותה ולהרכיב תשובה.
- פונקציה המשמשת להבנת הצהרת הדובר. באסטרטגיה זו, הדובר מלווה את מעשיו ומחשבותיו במילים הצהרתיות כתיווך וכמודל. למשל, כאשר ניגש לצנצנת העוגיות ולא נותר בה דבר נאמר "נגמרו כל העוגיות, אני צריך ללכת לקנות חדשות". הילד המאזין עשוי לחזור על משפט הדובר, כפונקציה המצהירה שהוא שמע את המשפט.
- פונקציה המשמשת ל"אימון". הילד עשוי לחזור על בקשתנו/הוראתנו כדרך "להחזיק" את ההוראה בזיכרון העבודה על מנת להשלים אותה "תן את המחברת הזו לאבא".
- פונקציה המשמשת לוויסות עצמי. הילד עשוי לחזור על בקשת הדובר כדרך לווסת את עצמו על מנת למלא אותה בהדרגתיות ("אל תקפוץ על המיטה").
זוהי התייחסות לפונקציות המשמשות את הילד באקולליה המיידית. באקולליה המאוחרת, פעמים רבות נוכל לראות את הילד חוזר על משפטים ותסריטים מתוך ספרים, סרטים או פרסומות שראה, כעבור זמן מעת שהתבצעה הצפייה בתכנים הללו. למרות שלסביבה קשה לפענח את כוונת הילד בעשותו זאת, ההצעה היא כי זוהי דרכו של הילד להביע ולתקשר את רגשותיו שנקשרו לאותם תסריטים בעת שצפה בהם. הצעה נוספת היא כי זוהי דרך לוויסות רגשי ועצמי, באמצעות דקלום מרגיע בעת עוררות חושית או רגשית. במצבים אלו, מה שחשוב הוא שאנו המבוגרים נזהה את הסימפטום כמעיד על סיטואציה בה הילד מנסה להביע את עצמו, וניתן לה מילים ומשמעות (למשל, "פגשת את דני בגינה ואתה כל כך מתרגש").
🌸לסיכום,🌸 חשיבה טיפולית המתמקדת בתפקיד החיוני שיש לתופעות שונות בחיינו, מאפשרת לנו להתחבר לעולמות התוכן של הילד באמצעות הבנת הפונקציות העומדות מאחורי ביטויים ותופעות מסויימים שהוא מציג, גם אם בתחילה נראים לנו כשונים ומשונים, לא מובנים/מותאמים.
בהינתן המאפיינים המיוחדים של ילדים עם קשיי תקשורת, תופעת האקולליה כפי שנסקרה הינה בגדר תופעה בעלת תפקיד משמעותי להתגבר על הקשיים עמם הילד על הרצף מתמודד בתחומי החשיבה, התקשורת והשפה. כאשר נוכל לראות את הילד על שלמותו, ולהאמין בו ובהתנהגויות השונות שלו כמזמנות התבוננות וקבלה, נוכל לסייע לו לגלות עוד טפח על עצמו.
אנו יודעים זה מכבר, כי ילדים בעלי אבחנת אוטיזם, ניחנו ביכולות גבוהות ולעיתים בלתי רגילות בתחומי התפיסה החזותית והשמיעה המוזיקלית. כשנהיה פנויים לגלות ולהעצים את האינדיבידואליות של היחיד, במקביל לסיוע לו לפתח מיומנויות תפקודיות שונות, אז אולי, בדומה לביצה שמצאה את ביתה, נוכל לסייע לו ואף לעצמנו לבנות בית פנימי וחיצוני שיאפשר לנו לבקוע מחוץ לביצה שלנו.
השאלה המרכזית שנשאלת היא - כיצד אנו, הסביבה של הילד, נתייחס לתופעות אלו?
מעין אריה, פסיכולוגית בהתמחות התפתחותית.
מייסדת ומנהלת מרכז 'מעיינות - כשהורות, חינוך וטיפול נפגשים', המתמחה בתחום השילוב של ילדים עם צרכים מיוחדים במסגרות החינוך, בחברה ובקהילה.
0526375616